ערב המבוא לסדנה הולך ונבנה, ואני מזכירה וחוזרת אליך
שלא תפספסו..
על מה נדבר? ומה יהיה שם? ובכלל - למה אני חושבת שזה כזה כדאי??

תודעת קוד הקיום באה אל חיי אחרי שנסיתי משך שנים מאד ארוכות לשנות
נקודות תקועות ויחסים גרועים שהיו בבית שלי.
מה לא ניסיתי?
טיפול אישי, טיפול קבוצתי, יעוץ הדדי, שלום לאלימות,
רייקי, פרחי באך, טתא הילינג ועוד ועוד..
כולם הפכו להיות לי כלים ודרכי עבודה
אבל לא שינו באופן מהותי את היחסים. הכעסים, התפרצויות הזעם,
האשמה והליכה לישון בהרגשה רעה היו מנת חלקי היומיומית
בנוסף היה רעש אינסופי בראשי -
מה אני עושה?
מה אני אמורה לעשות?
למה ככה ולמה דווקא אני?
ולמה למרות כל הנסיונות, כל עשרות אלפי השקלים שהשקעתי - הכל נשאר בסופו של דבר די דומה ודי תקוע.

נכון, לדינמיקת החיים ולאופי המשפחתי וגודל המשפחה יש את ההשפעות שלהם.

אבל עד שלא הבנתי לעומק את אחריותי לכל רגע ורגע בחיי
עד שלא הבנתי את מהות היחסים שיצרתי ומה ביקשתי בהם ולמה דווקא ככה
עד שלא הבנתי מה הקוד והיסוד שלי שפועלים/מפעילים את דרכי בעולם
עד שלא ראיתי מה אני רוצה לממש בכל רגע נתון ולכן מביאה על עצמי התנסויות כאלו ואחרות
ועד שלא חוויתי אהבה אמיתית. בלתי מתפשרת, בלתי תלויה ומתוחזקת יומיומית למי שאני -
כלום לא זז.

ולא יכולתי לקבל את כל זה - אלא מאדם שחי ככה. שהיה לי מודל. ששימש השראה,
ולימד אותי את הדברים האלו ועוד רבים.

ואת כל זה אני מאד רוצה להעביר הלאה.
הסדנה היא מבית Walk about LIFE -  ונקראת "האומץ להיות אני - בתודעת קוד הקיום"

אז אם מרגיש לך נכון
 ועוררתי את סקרנותך
בואו לערב מבוא. יום ראשון שמונה בערב, מצפה נוף 72 בכרמיאל.
יהיה נעים, טעים ומחכים

זו סדנה ראשונה של חברת Walk about LIFE
אני מתכוונת לפתוח סדנה נוספת בחיפה השנה
ואם אתם מכירים עוד אנשים שזה יכול להתאים להם, מישכו אותם בשרוול ובואו איתם..

שואלים אותי מה מיוחד בדרך שאני עובדת..
ואנסה הפעם להסביר כי מדובר על דרך, תודעה פנימית, חוויה שונה לחלוטין מכל הדרכים האחרות בהן פגשתי.
אפשר ללמוד כלי טיפולי מסוים.
אפשר ללמוד כלי חשיבתי מסוים.
אלו כלים בלבד . ניתן להשתמש בהם, ניתן גם ללכת לסדנה שלהם וללמוד אותם.
באה אלי אשה שעברה מלאמלא תהליכים. היא גם ידעה בלי סוף דרכי טיפול. אבל בסופו של דבר, לא הצליחה להחזיק בהרגשה, בידיעה, מי היא רגע אחרי שהיא סיימה לטפל/לעשות/ ליצור.
כדי להחזיק תודעה כזו, כדי לשנות חשיבה, הרגשה והתנהגות,
צריך לעבור תהליך הרבה יותר עמוק, מכוון, וכן, עם מישהו שיודע לאן הוא מכוון כדי להגיע לשם.
 תודעת קוד הקיום היא דרך התבוננות וחשיבה שונה לחלוטין על החיים, שמובילה לתחושות שונות ובעיקר לידיעה עצמית יציבה ונוכחת.
אותו עמוד שידרה פנימי, שאנשים פעמים רבות חשים שהוא לא שם, זו תוצאת התהליך. ידיעה על ענקיות , מלכות פנימית שלא חייבת הוכחות חיצוניות. ניתוק מהתלות בעולם חיצוני כדי לאשר את מי שאנחנו, ופשוט - חוויה. הוויה. תודעה. מילים גדולות שכשחיים אותן פשוט מממשים את המתנות שבאנו להיות בעולם.
אנחנו מחפשים , כל הזמן, מה אנחנו כן עושים.
אני מלמדת תודעה של יש , של שפע - במקום התודעה הקבועה הרגילה אצל כולם - של חסר, של אין.
למשל - אותה אשה לא ראתה במה היא מבורכת אלא אם היא הרוויחה כסף בעמל כפיה. לימדתי אותה לראות שבכל התנהגות שהיא עושה, גם בתקופות שלא נכנס שקל הביתה, יש חוכמה ויש דיוק רב.
מה שקרה לה, שהיא הפסיקה לכעוס על עצמה במקומות האלו,
והתמקדה במה היא כן עושה.
הרעש הפנימי שבראשה, הספקות, הבושה התחלפו בידיעה, בהבנה, באהבה לדברים המדהימים שהיא כן עושה.

אין שום דרך שאני פגשתי שנותנת מענה כל כך רחב מבחינה רגשית ותודעתית -  מחיים של סבל וספק, של מחשבות טורדניות ועשייה כפייתית - התהליך מביא ליציבות רגשית והנאה מהחיים כמו שהם.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר, כי הרבה מהתחושות נוצרות באמת מעצם התהליך. זו גם הסיבה שלא תמצאו הרבה מילים באינטרנט על קוד הקיום,
זו גם הסיבה שלא תמיד זה ברור. אנשים יוצאים מפגישה וחווים שקט פנימי רב, נינוחות והרבה מחשבות חדשות בראשם.
וזו הסיבה, שמכל הכלים שהכרתי, זה המקדם לאורך זמן הכי הרבה, ומייצר שינוי אמיתי לאורך זמן ולא רק לטווח הקצר...

היום אני הולכת להביא לכם מוצר חם חם,
משהו חדש שאני עובדת עליו www.mat.co.il/Bmc
אבל קודם אספר מאיפה הוא נולד -
מכירים את אחד הרגשות הכי פופולריים אצל הורים?
חשבת על אהבה? על שמחה? על קבלה?
אולי, אבל לפניו זוכה בתחרות בפער ניכר
רגש האשם.
למה לא הייתי סבלנית?
למה שוב הכנתי סנדויץ' משעמם?
למה אני לא שמחה שהוא בחופש הגדול?
למה אני מסתכלת בסלולרי במקום עליו באמצע מסיבת סיום??

רגשות אשם והורות-  חיבור שברור לנו שהוא ביחד.
זה חלק מהשיחה ההורית שלנו.
זה חלק מההרגשה שלנו כהורים.
אני מנסה להיזכר מתי אצלי נולד רגש האשם הזה ודבר ראשון אני נזכרת
שעוד הרבה לפני שהפכתי להורה היה הרגש הזה חלק מהמורשת שלי,
חלק שטופח, הושקה ודושן יום יום גם כמודל
כששמעתי וחוויתי בתוכי את שיחותיה של אמי,
את הלך הרוח בבית ואת תחושותיה הפרטיות.
ככה שלהורות הגעתי לזה well done.
(טיפ מחשבה קטן- אם אנחנו לא רוצים שילדינו יתענו ברגשות אשם-כדאי שנוותר עליהם בעצמנו).

בכל אופן בתי הבכורה נולדה ואנחנו (זוג מאד צעיר) יושבים על ספסל אבנים מחוץ לבית חולים
( עד היום, כמעט 29 שנים חלפו ועדיין אני מרגישה את התחושה)
וחושבים איזה שם לתת לה -ובלבי מהומה-
"אני אמורה להיות איתה עכשיו זה לא בסדר שהיא לא צמודה אתי איזה מן אמא אני??"..
לקח לי שנים מאד ארוכות, ותהליכים רבים,
ורק כשהגעתי לדרך בה אני עובדת היום וחיה אותה יומיום (קוד הקיום)
הצלחתי להרשות לעצמי לוותר על רגשות אשם כמתאבן, מנה ראשונה שנייה שלישית רביעית וחמישית - בכל יום..

ולכן אני כל כך מאמינה בדרך הזו וחשה שליחות להעביר אותה הלאה.
כי רגשות אשם זה רעל.
רעל מזוקק שאנחנו מזריקים קודם כל לעצמנו.
ואחר כך לאהובי ליבנו.

אז מה המוצר?
אתגר 21 יום של אהבה, נטולת רגשות אשם!
אני מזמינה אותנו למסע קטן- לנסות לוותר רק לתקופה קצרה על רגשות האשם- ולראות מה יוולד בתוכנו במקומם.
בכל יום אתן תרגיל קצר שיעזור ונקודת מבט נוספת..
בקבוצת הפייסבוק הסגורה רק לנו נוכל לשתף ולהעזר אחת בשניה ( מקווה גם אחד בשני)
להתמודדות וחיזוק השינוי ובכלל בתקופת קיץ לוהטת רגשות זו.
מוזמנים להכנס לקישור, להמשך תהליך...www.mat.co.il/Bmc
ויותר ממוזמנות לשתף חברות שנראה לכן שירוויחו מזה..
זהו. שיהיה לנו קיץ מלא שקט בראש..

אני בגיל 8.
שבירה ועדינה מבפנים - כמו זכוכית.
סופר רגישה, סופר נפגעת.
נפגעתי כמעט מכל דבר, עלבון אמיתי או מדומה כעניין יומיומי.
מכירים את הילדים האלו?
שאחר כך הופכים לנערות ונערים פגיעים מחד
אבל מנסים להתעטף בשכבות הגנה
וכבר קשה לגעת בהם מרוב הצורך לשמור על עצמם?

הרגישות הגבוהה לא הקלה על חיי,
אבל היום אני מבינה שבניתי את הכלים איתם אני משתמשת כשאני פוגשת אנשים היום.
אנחנו לא בוחרים להיות רגישים או פגיעים.
לרוב זה מועבר בגנים ונלמד מהסביבה הקרובה.
אבל אם יודעים להפוך את המתנה הכואבת הזו לכלי - משרתים את העולם במקום לו הוא זקוק מאד..

שאלת מליון הדולר - איך שומרים על הרגישות ושומרים על עצמנו בו זמנית?

הכל עניין של הפרדות.
הבנה שכלית שמשפיעה על הרגשות שלנו,
הבנה של מה מפעיל אותנו ולמה. ומה אנחנו באמת רוצים. 
למשל - בגיל שמונה הרגשתי שקופה. שלא רואים אותי.
הרצון היה להראות, להיות מיוחדת, להשמע בעולם.
מכירים את זה? גם היום ....
כשהצורך הזה לא מקבל מענה בגיל ילדות,
הוא הופך למשהו תקוע, לאובססיה בחיים.

החיים יכולים להיות סובבים כולם סביב הרצון להראות ולהשמע,
להיות מיוחדת, ויחד עם זאת לעבור בתחושה קבועה של שקיפות.
הכי משמעותי - שאנחנו לא רואים את עצמנו. את הייחוד שבנו..

כל פעם שאני רואה אדם שמנסה בכל דרך להתבלט,
ברור לי שהוא לא רואה ולא מכיר את עצמו..
ומפתיע כמה אנשים שקופים לעצמם.
היום, כשאני מכירה ויודעת את עצמי, אני כבר לא חשה שקופה ושבירה
עדיין רגישה, אבל יודעת כל יום לראות את המתנות שהרגישות מביאה לחיי..

הוא ישב מולי, מתבונן ואומר - אני לא בטוח שיש בך את הכח לעזור לי.
ואני מולו חושבת ושואלת -  האם יש לך את הכח לעזור לעצמך.
האם הוא באמת מוכן להכיר ולדעת את עוצמתו,
ולממש אותה בעולם,
ולהיות עוצמה וכח,
ופשוט לחגוג את מה שניתן לו מהטבע שלו -
האם הוא מוכן להתמסר כל כולו לתוך התהליך - ולהכיר את כל צפונות יכולותיו
ופשוט להיות.
כמו עץ אלון גדול.
נוכח
חזק
בוטח
יודע
כמה אנחנו מפחדים להיות במקום הזה, שבו עוצמתנו המלאה יוצאת לאור.
כמה אנחנו מפחדים להעיז להיות כל מה שיש בנו,
ולהוציא את זה החוצה.
תארו לכם עולם נפלא, בו אתם פשוט חוגגים את מי שאתם...
לא מתחבאים ולא מסתירים מעצמכם שום פרט,
שום יכולת,
שום אהבה.
פשוט נוכחים, בפשטות ההוויה...

נכנסתי אליכם בסערה,
מתוך השיחות שאני מנהלת באחרונה עם אנשים.
הם מפגישים אותי עם הפחדים שלהם,
ואני פוגשת אותם ואותי.
לו רק ידעו כמה הם נותנים לי..
בחיים, בתוך יחסי הגומלין התמידיים שאנו מקיימים עם העולם -
כל אדם שאנו פוגשים באמת מפגיש אותנו עם תהליכים פנימיים שלנו.

במסגרת העבודה שלי אני נפגשת עם אנשים צעירים
לפעמים בקבוצות, ולעיתים בשיחות אישיות.
תמיד מגיע הזמן שבו האיש או האשה מדברים את כאבם
על הקושי של ההורים לראות ולהבין את הייחודיות שלהם, ואיך הקושי הזה משפיע כל כך עמוק על הדימוי העצמי שלהם.
ואני חושבת לעצמי - כמה דרך עשיתי ואני עדיין עושה
להקשיב בלי לשפוט, לקבל בלי לרצות לכוון, לראות מה שיש במקום את מה שאין אצל ילדי.

האינסטינקט המיידי אצל כל אדם מבוגר כשהוא פוגש באדם צעיר,
גם אם הצעיר הוא כבר לא כל כך צעיר - הוא לכוון ולנסות להדריך לדרך שהוא חושב שהיא הנכונה
לחיות בעולם.
וכשמכוונים -  לא באמת מקשיבים.
צריך לחכות שתבוא שאלה אמיתית שיש בה רצון ללמוד,
ורק אז להגיד את מה שיש לנו להגיד.
רגע לפני זה, אין הקשבה, ויש חוויה שלא באמת רואים ומקשיבים את הזולת.

ואני רואה היום יותר ויותר אנשים צעירים שעומדים ומסתכלים עלינו, המבוגרים,
ואומרים לעצמם - לא. ככה אני לא רוצה לחיות.
והשאלה היחידה שאנחנו המבוגרים צריכים לשאול את עצמנו -
האם אנחנו מודל למשהו
מודל לשמחה . מודל לזוגיות טובה. מודל לחופש, לנינוחות, לקבלה
 להוויה של אהבה.
כי אם לא - מה אנחנו רוצים ללמד אותם?
איך מסתדרים כלכלית?
איך עושים כסף?
איך חיים בזוגיות לאורך שנים....?
אם אתם יודעים את זה, ועושים את זה מצוין - הילדים שלכם ממילא ילמדו.
אם לא - חבל לנסות לזייף ידע של החיים.
צר לי לאכזב אתכם, אבל את השגיאות גם הילדים יודעים לראות.
אם לא ידעתם לתקן ולחיות חיים שלמים ומסופקים
המודל היחידי שתוכלו ללמד - הוא מה לא להיות.

הדבר הכי עמוק שאנשים בכלל רוצים
הוא שיראו את ייחודיותם, ויקשיבו להם.
נסו פעם לשבת עם ילדיכם,
הסירו מראש ציפיות ואת הרצון לחנך.
ופשוט הקשיבו. נטו.
ותראו איזה סודות ורזים תגלו ותראו...

נכון, להסיר ציפיות זו עבודה פנימית גדולה.
אבל בהתכוונות אמיתית אפשר להגיע לזה.
ואז הקסם מתוק מתוק

אז איך בוחרים?

מכירים את השאלה הזו, שהיא אמנם אמיתית וחשובה,

אבל אולי מתחתיה מסתתר איזשהו פחד קטן

ועוד עיכוב ללכת ולהתחיל להניע קדימה את החיים.

כי מה יותר מפחיד מאשר לשנות ולהשתנות?

מכירים את זה שאתם יודעים שצריך לעשות משהו,

וכדאי כבר לעשות משהו,

 אבל אתם לא עושים.

 ותמיד יש עוד ועוד סיבות, תרוצים,

למה לא משנים התנהגות, מחשבות, רגשות.

אנשים הולכים לחופשה במלון,

מוציאים אלפי שקלים שמתאיידים תוך כמה ימים,

אבל נמנעים מללכת לשנות את ההתנהגות שלהם

שתאפשר להם יחסים יותר טובים, חווית חיים מעולה, 

קלילות ושמחה וזרימה ואהבה עצמית – באותו מחיר..

חבל.

החיים יקרים מכדי לבזבז על כאבי לב

מחקרים גילו שההחלטות הכי גורליות

נעשות בסופו של דבר על סמך תחושות

ונלקחות במהירות.

פעם ראיתי תמונה שבה אני עומדת על הקו

מתנדנדת /מתלבטת במקום זמן רב.

אבל ברגע שבו החלטתי

ועברתי את הקו,

מהרגע הזה מתחילה ההתמודדות האמיתית.

והבנתי שחבל על הזמן הרב שביזבזתי

כי בסופו של דבר עיקר האנרגיה צריכה להיות מרגע ההחלטה והדברים שקורים אחריה.

 אז לחיי ההחלטות המהירות ומיקוד האנרגיה בחיים,

ולא במחשבות שווא.

איך לבחור מטפל/מאמן? ↔
זו שאלה שחוזרת אלי שוב ושוב לאחרונה.
זו שאלה סופר משמעותית . קודם כל הרבה לא יודעים מה ההבדל וגם רב הבלבול בין התחומים. 
אז לפני הכל ולפני שבודקים ידע וכו', , הבטן שלנו יודעת להרגיש הרבה דברים.
לאינטואיציה חלק מרכזי בהחלטה .
אם אנחנו מרגישים נינוחות, התרווחות, חופשיות להגיד כל דבר, פתיחות –
זה סימן ראשון שהבנאדם שמולנו מתאים לנו.
יציאה מפגישה בתחושה טובה של התעניינות הדדית,
של מחשבות חדשות, של תובנות שקודם לא היו,
תחושות של התחדשות הכוחות ורעננות – כל אלו מעידים על פגישה טובה.
בעיני זהו דייט לכל דבר .
בדיקה הדדית של התאמה ויכולת לעשות תהליך משותף.
ההבדלים בין מאמן ופסיכולוג אני מקווה שברורים.
פסיכולוגיה לומדים באוניברסיטה, וזוהי הכשרה ארוכה ויסודית מאד.
יש גם פסיכולוגים שלמדו אימון , ועובדים עם כלים ממוקדים תוצאה יותר.
אימון זו הכשרה קצרה הרבה יותר, כמה חודשים,
ומתמקדת בכלים להנעת האדם ליצירת המציאות בתחומים שונים.
מעבר להכשרה הקצרה, גם העומק והידע כמובן שונים לגמרי.
וישנם המטפלים בתחומים שונים – NLP, CBT ועוד,
גם הם למדו מס' חודשים בקורסים ולרוב משלבים דרכים שונות.
וישנם אנשים שעובדים בכלי טיפול שונים לאורך שנים רבות,
ובמקביל עוברים תהליכי התפתחות המכשירים אותם להבין
באופן עמוק ורב ממדי את האדם,
הרבה גם דרך התהליך האישי שהם עוברים.
יחד עם זאת, עדיין המרכיב האנושי של מי הבנאדם
ומה הוא מביא איתו מלבד ידע הוא מהותי ביותר.
ראיתי מטפלים בכירים שלא הועילו במאום,
ומאמנים חדשים שעשו ניסים. וראיתי גם ההיפך.
אחד הדברים הכי חשובים בעיני הוא לראות שהמטפל/מאמן
חי את מה שהוא מדבר עליו.
לא יכלתי ללמוד אהבה ממי שלא ידע מה זו אהבה.
ולא יכולתי ללמוד שפע, שפה חיובית,
קבלה עצמית והפחתת ביקורתיות ממי שחי בתוך חוויה של חוסר,
ביקורת עצמית וחוסר קבלה.
נכון שאני לאחר כל כך הרבה שנים מזהה את זה במהירות.
אבל גם אתם, אם אתם מפעילים את הכלי הכי חשוב שלכם ומקשיבים לו – האינטואיציה – תדעו המון דברים.
אני ואת~ה נשנה. ביחד. 

כשאני חושבת על חיי, אני רואה שהם היו מלאי ביקורת. 

כל יום אני מתמודדת מול השיפוט הפנימי שלי , והביקורת החיצונית שלי על העולם. 

ביקורת – מאיפה היא באה ואיך היא כל כך נוכחת בחיינו?
כרגיל, זהו מצב נלמד שאנחנו מחקים אותו ממקורות החיקוי שלנו –
דמויות מפתח שליוו את חיינו. שיחה ביקורתית היא ממש משהו שלומדים מהגיל הצעיר ביותר. תעשה ככה ולא ככה. ... למה עשית מה שעשית.. תזהר! וכו' וכו'.

בנוסף, זוהי שפה, דרך התבוננות בעולם, 
שמבדלת, שנותנת לנו להרגיש "משהו" ביחס לאחרים.

אצל רבים מאיתנו הביקורת אלו המשקפיים העיקריים
דרכם הם מתבוננים על העולם,
ושהם חווים ביחס לעצמם.
זוכרים את החוויה שאתם יוצאים מתרגשים מסרט,
וכבר ביציאה מישהו מנתח את הסרט בידענות וקוטל אותו?
זאת אומרת מעביר עליו ביקורת קשה?
ואז חושבים עליו שהוא מרגיש חכם, בעל ידע, מורם מאחרים שלא מנתחים??
ואיך את הרגשת?
לי היום זה עושה עצוב שאנשים לא נותנים לעצמם להינות.
פעם, הייתי ישר חושבת שבטח לא הבנתי משהו –
זאת אומרת ישר העברתי על עצמי ביקורת שאני לא מספיק חכמה..

אז מה עושים?
מתחילים קודם כל, לשים לב למילים שאנחנו אומרים,
ולטון שבהם הן נאמרות. אחר כך, מתחילים להרחיב את נקודת המבט,
ולהתבונן על כל דבר מכמה כוונים.
זה כבר גורם למחשבה להיות מגוונת יותר, גמישה.

ומתחילים לעצור כמה פעמים ביום, לשים לב מה נכנס למחשבותינו, והאם זה מה שאנחנו רוצים שיהיה שם.

אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס

האם אתן יודעות להגדיר את עצמכן בכמה מילים קצרות?
לי לקח שנים לחפש את ההגדרה הנכונה.
כל פעם משהו לא ממש הסתדר לי,
לא התיישב לי נוח-
בעיקר כי הרגשתי שאני יכולה להיות גם וגם וגם. 

אז נכון, שיש בנו המון יכולות ואנחנו יכולים להיות המון דברים??
ולמה לבחור?
אבל החיים דרשו הגדרה, ומיקוד.
ובשלב מסוים הבנתי שעלי לבחור, ולהיות קצת יותר מוגדרת...

בדרך הבנתי שאני מתקשה לבחור כי נורא חשוב לי חופש.
ונורא חשוב לי הסקרנות והפתיחות שלי.
ודרך החיפוש הזה, מימשתי את התכונות האלו, גם. 

אז לאחרונה, כשאני מגדירה את עצמי מקצועית
כמאמנת אישית, שמחברת בין הרצונות והיכולות אל ההגשמה העצמית,
אני יודעת שכלול בזה הרבה יותר
אבל שכל החלקים מתגלים בקצב הנכון..

אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס 

הורים וילדים - האתגר

כשהייתי צעירה היה בבית שלנו ספר בשם זה
הורים וילדים - האתגר.
זוהי תחושה יומיומית של נסיון קבוע
לנוע בין הרצונות האישיים - והדרישות ההוריות.
יש רגעים שהדרישות האלו, נראות כמשהו בלתי נגמר,
שממשיך כל זמן שאני אמא, ושיש ילדים- זאת אומרת כל החיים.
יש רגעים שאני מתגעגעת לדרישות של פעם,
כשהם היו קטנים והטיפול היה פיזי , נוגע, מוחשי מאד.
היום זה יותר במעטפת - אוכל, כביסה, הסעות, מסגרת..
אבל יש רגעים שאני מנסה למצוא בריקוד האיזון שאני מנהלת מהיום שנולדה בתי הגדולה
את הזמן לצלול עמוק לתוך העולם האישי שלי,
שמאז שילדי נולדו הוא נעשה הרבה פחות ברור ומוגדר.
כמו כל אמא , להיות ולעשות את כל " מלאכת האמהות" אני יודעת.
לעומת זאת, לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת זה כבר מסע
של חיפוש, ולימוד מחדש...

FreeDigitalPhotos.net

הורות באתגר - התפתחות אישית דרך הורות

כל בוקר אני מתחילה בנשימה עמוקה. ההורות שלי באתגר גבוה.
הבן שלי לא מוכן ללכת עם בגדים ארוכים....
אתם מבינים, בכל החורף הזה, פעם אחת הוא יצא עם חולצה ומכנסיים ארוכים
(בטח שלא מעיל, כובע וכו')
עזבו שבהסעה הילדים מסתכלים כל בוקר בשוק
והאמהות מנידות בראשן ובטוחות שהוא גדל בבית מוזנח..
אני צריכה להתעמת כל בוקר
עם הרגשות הפולניים שלי.
לחוש את הקור הצורב ולשחרר אותו לדרכו כרצונו
כי גם כשאני  מתעקשת הוא לא מוותר ומשאיר את החולצה על המיטה בדרכו החוצה...
אז מה עושים??
אני מזכירה לעצמי שהוא זה הוא, ולא אני (וכנראה הרבה פחות רגיש...בטוח הרבה יותר חזק)
רואה את החוזקה שלו, ואת הכוחות האדירים שלו להיות אינדבידואל
ומיוחד, ולשלם את המחיר על זה,
ולהיות שלם עם עצמו ביחד עם זה...
ומזכירה לעצמי שאני מגדלת אותו להיות מי שהוא,
גם אם במילים זה לא תמיד נאמר..
ורואה את היכולת שלי להכיל, לתת מקום לאחרות הזו שבאה דרכו - גדלה
ומזכירה לעצמי,
שזה נקרא לגדול. להתפתח. להשתנות.
זה מה שנקרא - לאפשר...

אמא לנצח...
כשילדתי את בתי הבכורה, ישבנו בלובי של בי"ח כרמל,
ובבת אחת הבנתי - חיי השתנו לתמיד.
ההבנה שמעכשיו אני לא לעצמי,
אלא תמיד גם לאחרים,
היא מורכבת.
היא מביאה איתה שמחה גדולה ותחושת מימוש ואחריות,
אבל גם כמובן הצרות של החופש והבנה שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים,
ובעיקר להגיד כל מה שרוצים..
וככה, עוד לפני שמגיעים הביתה, מתחילים רגשות אשם הוריים
להיות נוכחים בחיים -
מספיק חם לה?
אני קשובה?
שמתי לב לצרכים שלה לפני שלי??
רגשות אשם, אלו שאכלתי ושתיתי והייתי עד לפני כמה שנים,
הם ברוך השם כבר לא חלק מהשפה שלי כל הזמן.
עדיין, מה שתבוע בנו עמוק, ימשיך להתקיים ונצטרך לעמוד על המשמר
ולשים לב למחשבות, ולמילים,
כדי שהוא יצא לנו מהחיים..
לקח לי הרבה שנים, והרבה כאבים להבין
שרגשות אשם הם רעל פנימי שאני מזריקה לעצמי,
על ידי עצמי,
באופן יומיומי..
בעזרת "קוד הקיום" למדתי להבין את האדם שאני,
ומה שמניע אותי יותר מכל.
הרצון שלי לטפל, להיות בהרמוניה,
לתת -
הוא דרך שלי לממש את עצמי.
מכירים? (בעיקר כל מי שמטפל בעצמו או שזה באישיותו??)
וכך הפכתי את כל ביתי לבית מטופלים...