הורות באתגר - התפתחות אישית דרך הורות

כל בוקר אני מתחילה בנשימה עמוקה. ההורות שלי באתגר גבוה.
הבן שלי לא מוכן ללכת עם בגדים ארוכים....
אתם מבינים, בכל החורף הזה, פעם אחת הוא יצא עם חולצה ומכנסיים ארוכים
(בטח שלא מעיל, כובע וכו')
עזבו שבהסעה הילדים מסתכלים כל בוקר בשוק
והאמהות מנידות בראשן ובטוחות שהוא גדל בבית מוזנח..
אני צריכה להתעמת כל בוקר
עם הרגשות הפולניים שלי.
לחוש את הקור הצורב ולשחרר אותו לדרכו כרצונו
כי גם כשאני  מתעקשת הוא לא מוותר ומשאיר את החולצה על המיטה בדרכו החוצה...
אז מה עושים??
אני מזכירה לעצמי שהוא זה הוא, ולא אני (וכנראה הרבה פחות רגיש...בטוח הרבה יותר חזק)
רואה את החוזקה שלו, ואת הכוחות האדירים שלו להיות אינדבידואל
ומיוחד, ולשלם את המחיר על זה,
ולהיות שלם עם עצמו ביחד עם זה...
ומזכירה לעצמי שאני מגדלת אותו להיות מי שהוא,
גם אם במילים זה לא תמיד נאמר..
ורואה את היכולת שלי להכיל, לתת מקום לאחרות הזו שבאה דרכו - גדלה
ומזכירה לעצמי,
שזה נקרא לגדול. להתפתח. להשתנות.
זה מה שנקרא - לאפשר...

אמא לנצח...
כשילדתי את בתי הבכורה, ישבנו בלובי של בי"ח כרמל,
ובבת אחת הבנתי - חיי השתנו לתמיד.
ההבנה שמעכשיו אני לא לעצמי,
אלא תמיד גם לאחרים,
היא מורכבת.
היא מביאה איתה שמחה גדולה ותחושת מימוש ואחריות,
אבל גם כמובן הצרות של החופש והבנה שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים,
ובעיקר להגיד כל מה שרוצים..
וככה, עוד לפני שמגיעים הביתה, מתחילים רגשות אשם הוריים
להיות נוכחים בחיים -
מספיק חם לה?
אני קשובה?
שמתי לב לצרכים שלה לפני שלי??
רגשות אשם, אלו שאכלתי ושתיתי והייתי עד לפני כמה שנים,
הם ברוך השם כבר לא חלק מהשפה שלי כל הזמן.
עדיין, מה שתבוע בנו עמוק, ימשיך להתקיים ונצטרך לעמוד על המשמר
ולשים לב למחשבות, ולמילים,
כדי שהוא יצא לנו מהחיים..
לקח לי הרבה שנים, והרבה כאבים להבין
שרגשות אשם הם רעל פנימי שאני מזריקה לעצמי,
על ידי עצמי,
באופן יומיומי..
בעזרת "קוד הקיום" למדתי להבין את האדם שאני,
ומה שמניע אותי יותר מכל.
הרצון שלי לטפל, להיות בהרמוניה,
לתת -
הוא דרך שלי לממש את עצמי.
מכירים? (בעיקר כל מי שמטפל בעצמו או שזה באישיותו??)
וכך הפכתי את כל ביתי לבית מטופלים...