ענבל מיוחס - פנים אל פנים

אני בגיל 8.
שבירה ועדינה מבפנים - כמו זכוכית.
סופר רגישה, סופר נפגעת.
נפגעתי כמעט מכל דבר, עלבון אמיתי או מדומה כעניין יומיומי.
מכירים את הילדים האלו?
שאחר כך הופכים לנערות ונערים פגיעים מחד
אבל מנסים להתעטף בשכבות הגנה
וכבר קשה לגעת בהם מרוב הצורך לשמור על עצמם?

הרגישות הגבוהה לא הקלה על חיי,
אבל היום אני מבינה שבניתי את הכלים איתם אני משתמשת כשאני פוגשת אנשים היום.
אנחנו לא בוחרים להיות רגישים או פגיעים.
לרוב זה מועבר בגנים ונלמד מהסביבה הקרובה.
אבל אם יודעים להפוך את המתנה הכואבת הזו לכלי - משרתים את העולם במקום לו הוא זקוק מאד..

שאלת מליון הדולר - איך שומרים על הרגישות ושומרים על עצמנו בו זמנית?

הכל עניין של הפרדות.
הבנה שכלית שמשפיעה על הרגשות שלנו,
הבנה של מה מפעיל אותנו ולמה. ומה אנחנו באמת רוצים. 
למשל - בגיל שמונה הרגשתי שקופה. שלא רואים אותי.
הרצון היה להראות, להיות מיוחדת, להשמע בעולם.
מכירים את זה? גם היום ....
כשהצורך הזה לא מקבל מענה בגיל ילדות,
הוא הופך למשהו תקוע, לאובססיה בחיים.

החיים יכולים להיות סובבים כולם סביב הרצון להראות ולהשמע,
להיות מיוחדת, ויחד עם זאת לעבור בתחושה קבועה של שקיפות.
הכי משמעותי - שאנחנו לא רואים את עצמנו. את הייחוד שבנו..

כל פעם שאני רואה אדם שמנסה בכל דרך להתבלט,
ברור לי שהוא לא רואה ולא מכיר את עצמו..
ומפתיע כמה אנשים שקופים לעצמם.
היום, כשאני מכירה ויודעת את עצמי, אני כבר לא חשה שקופה ושבירה
עדיין רגישה, אבל יודעת כל יום לראות את המתנות שהרגישות מביאה לחיי..