מחר בבוקר אוביל שיחה במועדון אמהות לתינוקות במשגב.
נשים צעירות שזה תינוקן הראשון, או השני או השלישי..
אני הגעתי לקבוצה כזו גם עם ילדי הרביעי והחמישי..
ולא שמעתי שם את מה שאני הולכת לדבר עליו.
המארגנת שאלה אותי על מה אדבר.
ואני השבתי - על מה שאני תמיד מדברת .
תמיד - מזה כשש שנים. מאז השתנתה צורת החשיבה שלי,
ובעיקבותיה ההתנהגות שלי, הרגשות שלי, וכל עולמי הקרוב..
עד אז, חשבתי ודיברתי ממקום שהרגיש פעמים רבות שהחיים דפקו אותו.
הרגשתי כל הזמן לא מספיק טובה או מוצלחת,
ושהילדים שלי משקפים אותי - וגם הם לא כל כך מוצלחים או מיוחדים.
סגירת היום בתחושת - "נו, אז זה מה שנקרא חיים - לא משהו"
היתה תחושה יומיומית. היא נבעה מצורך להיות משמעותית,
מרצון להצליח בכל מישור, מחוסר מיקוד במה שאני עושה,
מדרישות יתר מעצמי - ומהחיים.
והיא נבעה בעיקר כי לא ראיתי ולא הכרתי במי שאני ובמה שאני עושה.
השינוי פיעפע לאט, אבל בבטחון.
מרגע שהכרתי ונחשפתי לדרך בה אני עובדת,
מובילה אנשים בעזרתה ומלמדת אותם את מה שאני יודעת -
מאותו רגע לא הרפתי.
הבנתי שהכל יכול להיות אחרת.
זו צורת התבוננות. זו שפה פנימית. זו ידיעה 24/7 ללא קשר למה אני עושה,
לכמה אני מרוויחה, למחמאה או ההתעלמות שאני מקבלת.
זו ידיעה מי אני. מה אני. ולמה אני עושה מה שאני עושה.
וכל זמן שמנסים להבין את זה דרך אישורים מהעולם החיצוני - אנחנו בחולשה גדולה.
אז מה אגיד בפשטות לאותן אמהות שיבואו?
אגיד להן, שמרגע שתינוקן נולד - נולד תהליך מקביל.
שככל שהן יקבלו, יסלחו, יכילו, יאהבו את עצמן -
כך גם הילד שלהן יקבל, יסלח, יכיל ויאהב את עצמו.
כמה פשוט. כמה מורכב ולא קל להשגה..
ואת זה גם אלמד בקבוצה שתיפתח עוד שבוע וחצי בכרמיאל.
ועל זה גם אדבר ביום ראשון הקרוב בשמונה בערב חשיפה האחרון.
וזה בעיניי הדבר החשוב ביותר שיש בחיים.
לראות, ולחיות מתוך מה שיש.
כי לא משנה מה עושים, מה עובדים, מה מנסים לקדם
אם זה לא נעשה ממקום מקבל ושלם עם מי שאתם
החריקות יראו למרחקים,
וההדהוד בחייכם יורגש למרחקים.
והצרימות בעבודה, ביחסים, בבית, בהורות, בזוגיות, במיניות - בכל מישור -
הצרימות האלו יהיו שם כל הזמן.
ויפריעו. ויציקו. ויעמדו מתחת לכל דבר - ולא יתנו מנוח.
כי באנו לכאן להנות . ולא כדי לסבול.
