אמא לנצח...
כשילדתי את בתי הבכורה, ישבנו בלובי של בי"ח כרמל,
ובבת אחת הבנתי - חיי השתנו לתמיד.
ההבנה שמעכשיו אני לא לעצמי,
אלא תמיד גם לאחרים,
היא מורכבת.
היא מביאה איתה שמחה גדולה ותחושת מימוש ואחריות,
אבל גם כמובן הצרות של החופש והבנה שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים,
ובעיקר להגיד כל מה שרוצים..
וככה, עוד לפני שמגיעים הביתה, מתחילים רגשות אשם הוריים
להיות נוכחים בחיים -
מספיק חם לה?
אני קשובה?
שמתי לב לצרכים שלה לפני שלי??
רגשות אשם, אלו שאכלתי ושתיתי והייתי עד לפני כמה שנים,
הם ברוך השם כבר לא חלק מהשפה שלי כל הזמן.
עדיין, מה שתבוע בנו עמוק, ימשיך להתקיים ונצטרך לעמוד על המשמר
ולשים לב למחשבות, ולמילים,
כדי שהוא יצא לנו מהחיים..
לקח לי הרבה שנים, והרבה כאבים להבין
שרגשות אשם הם רעל פנימי שאני מזריקה לעצמי,
על ידי עצמי,
באופן יומיומי..
בעזרת "קוד הקיום" למדתי להבין את האדם שאני,
ומה שמניע אותי יותר מכל.
הרצון שלי לטפל, להיות בהרמוניה,
לתת -
הוא דרך שלי לממש את עצמי.
מכירים? (בעיקר כל מי שמטפל בעצמו או שזה באישיותו??)
וכך הפכתי את כל ביתי לבית מטופלים...

רגשות אשם - הרעל הפנימי שהורס את הבריאות

מי לא מכיר אותם?
עוד כילדים קטנים, אנחנו ממש מואכלים ברגשות אשם..
אפילו , האמת ובכנות, מצאתי את עצמי ברגעי יאוש קשים
אומרת - "תתביש.. תראה מה עשית..."
מודה. כשזה יוצא לי מהפה, אני נמצאת בכזה קושי פנימי
ובכזו תחושת תסכול, שרק ברגעים כאלו זה בא.
כשאני באיזון, מלאת כוחות, חיובית - לא אגיד כאלו דברים..

אז קל לכתוב את זה כשהילדים לא בבית, וכשהם קצת גדלו,
וכשהריבים היומיומיים הם כבר לא נוכחים כמו פעם.
אבל - עם תהליך ממוקד ונכון, אני בטוחה! שגם כשיש ילדים קטנים
שרבים, אפשר לעשות הרבה יותר טוב,
ובעיקר לא לחיות בתוך המעגל של :
משהו לא עובד לי טוב - תחושת תסכול - רגשות אשמה-כעס החוצה-כעס פנימה - רגשות אשמה - משהו לא עובד לי
הייתי במעגל הזה המון שנים.
אני לא בתוכו כבר זמן רב בשנים האחרונות.

המפתח ליציאה מהמעגל,
איך לא, ומה לעשות כמה שזה נשמע פשוט - זה מורכב..
ובכל זאת. המפתח:
קבלה עצמית ואהבה עצמית. 
בכל רגע של ביקורת ושיפוט - אני חוזרת לתחושה נמוכה, פחות טובה עם עצמי.
בכל רגע כזה - אני מחפשת פורקן להר הגעש שמאיים על נפשי מבפנים.
והרבה פעמים זה יתבטא בכעס.
כשהוא לא יוצא - הוא מוכנס לגוף..
והרעל המזוקק ביותר שאנחנו מזריקים לעצמנו הוא לא סוכר -
הוא כעסים. אלו עובדים על כל המערכות,
ולאט לאט גורמים לגוף להחלש, לחלות, להתמוטט..

אם לא הייתי מאמינה שניתן לשנות
לא הייתי כותבת.
אם לא הייתי חווה את השינוי על עצמי ועל משפחתי
גם לא הייתי כותבת.
אבל אני חווה אותו, חיה אותו, ורוצה מאד
להעביר אותו הלאה...

מימוש עצמי דרך ההורות

אנחנו רגילים לחפש מימוש עצמי באמנות,
בחופשיות, בקריירה, בטיפול וכו'.
אבל המישור העמוק והיומיומי ביותר של המימוש
הוא בהורות. ובזוגיות.
וזהו מישור נסתר מן העין,
לרוב בגלל האינטנסיביות של היחסים ושל העשייה ההורית,
וכן בגלל שאנחנו לא רגילים לחפש מימוש בתחום הזה..
אנחנו הורים. עושים. יש רוטינה.
אז מה הקשר למימוש??

האם חשבת פעם אלו איכויות באות לידי ביטוי במעשייך?
האם איכויות אלו הן ביטוי למימוש?
כשאני מדברת על מימוש (מימוש = קִיּוּם, הַגְשָׁמָה)
אני מדברת קודם כל על ידיעת האיכויות הפנימיות שבתוכך.
יש בי כוחות ואיכויות, לעיתים בולטים לעיני,
לעיתים בולטים לעיני הסביבה,
והם רוצים להתבטא דרכי.
למשל - איכות של טוב לב.
או של נדיבות. או של ראיית הזולת.
של הקשבה עמוקה , של חמלה, ועוד ועוד.

האם חשבת פעם לעומק מה "שמת" בסנדביץ' של הילדים?
האם זה רק גבינה וזיתים - או שיש שם גם אהבה, דאגה, איכפתיות שיהיה לו טוב,
נתינה אינסופית?
האם חשבת מה "שמת" כשכעסת?
האם היה זה רק איבוד שליטה, או שהיה שם גם איכפתיות לאופיו של הילד,
רצון שיהיה לו טוב אם יתנהג בדרך הנכונה, רצון לכוון מתוך אהבה?
נכון, סמויה מן העין ברגע הכעס.
אבל רגע אחרי, קיים לחלוטין..

הצעה למסע התבוננות קטן:
קחי כמה רגעים ביום. שימי לב מה עשית בהם..
עכשיו נסי לראות איזו איכות, או כוח פנימי, בא לידי ביטוי
בעשייה הרגילה והיומיומית הזו..
אשמח לשמוע.
להתראות ובהצלחה