יום שבת, 16 במאי 2015

במסגרת העבודה שלי אני נפגשת עם אנשים צעירים
לפעמים בקבוצות, ולעיתים בשיחות אישיות.
תמיד מגיע הזמן שבו האיש או האשה מדברים את כאבם
על הקושי של ההורים לראות ולהבין את הייחודיות שלהם, ואיך הקושי הזה משפיע כל כך עמוק על הדימוי העצמי שלהם.
ואני חושבת לעצמי - כמה דרך עשיתי ואני עדיין עושה
להקשיב בלי לשפוט, לקבל בלי לרצות לכוון, לראות מה שיש במקום את מה שאין אצל ילדי.

האינסטינקט המיידי אצל כל אדם מבוגר כשהוא פוגש באדם צעיר,
גם אם הצעיר הוא כבר לא כל כך צעיר - הוא לכוון ולנסות להדריך לדרך שהוא חושב שהיא הנכונה
לחיות בעולם.
וכשמכוונים -  לא באמת מקשיבים.
צריך לחכות שתבוא שאלה אמיתית שיש בה רצון ללמוד,
ורק אז להגיד את מה שיש לנו להגיד.
רגע לפני זה, אין הקשבה, ויש חוויה שלא באמת רואים ומקשיבים את הזולת.

ואני רואה היום יותר ויותר אנשים צעירים שעומדים ומסתכלים עלינו, המבוגרים,
ואומרים לעצמם - לא. ככה אני לא רוצה לחיות.
והשאלה היחידה שאנחנו המבוגרים צריכים לשאול את עצמנו -
האם אנחנו מודל למשהו
מודל לשמחה . מודל לזוגיות טובה. מודל לחופש, לנינוחות, לקבלה
 להוויה של אהבה.
כי אם לא - מה אנחנו רוצים ללמד אותם?
איך מסתדרים כלכלית?
איך עושים כסף?
איך חיים בזוגיות לאורך שנים....?
אם אתם יודעים את זה, ועושים את זה מצוין - הילדים שלכם ממילא ילמדו.
אם לא - חבל לנסות לזייף ידע של החיים.
צר לי לאכזב אתכם, אבל את השגיאות גם הילדים יודעים לראות.
אם לא ידעתם לתקן ולחיות חיים שלמים ומסופקים
המודל היחידי שתוכלו ללמד - הוא מה לא להיות.

הדבר הכי עמוק שאנשים בכלל רוצים
הוא שיראו את ייחודיותם, ויקשיבו להם.
נסו פעם לשבת עם ילדיכם,
הסירו מראש ציפיות ואת הרצון לחנך.
ופשוט הקשיבו. נטו.
ותראו איזה סודות ורזים תגלו ותראו...

נכון, להסיר ציפיות זו עבודה פנימית גדולה.
אבל בהתכוונות אמיתית אפשר להגיע לזה.
ואז הקסם מתוק מתוק