האם אתן יודעות להגדיר את עצמכן בכמה מילים קצרות?
לי לקח שנים לחפש את ההגדרה הנכונה.
כל פעם משהו לא ממש הסתדר לי,
לא התיישב לי נוח-
בעיקר כי הרגשתי שאני יכולה להיות גם וגם וגם. 

אז נכון, שיש בנו המון יכולות ואנחנו יכולים להיות המון דברים??
ולמה לבחור?
אבל החיים דרשו הגדרה, ומיקוד.
ובשלב מסוים הבנתי שעלי לבחור, ולהיות קצת יותר מוגדרת...

בדרך הבנתי שאני מתקשה לבחור כי נורא חשוב לי חופש.
ונורא חשוב לי הסקרנות והפתיחות שלי.
ודרך החיפוש הזה, מימשתי את התכונות האלו, גם. 

אז לאחרונה, כשאני מגדירה את עצמי מקצועית
כמאמנת אישית, שמחברת בין הרצונות והיכולות אל ההגשמה העצמית,
אני יודעת שכלול בזה הרבה יותר
אבל שכל החלקים מתגלים בקצב הנכון..

אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס 

הורים וילדים - האתגר

כשהייתי צעירה היה בבית שלנו ספר בשם זה
הורים וילדים - האתגר.
זוהי תחושה יומיומית של נסיון קבוע
לנוע בין הרצונות האישיים - והדרישות ההוריות.
יש רגעים שהדרישות האלו, נראות כמשהו בלתי נגמר,
שממשיך כל זמן שאני אמא, ושיש ילדים- זאת אומרת כל החיים.
יש רגעים שאני מתגעגעת לדרישות של פעם,
כשהם היו קטנים והטיפול היה פיזי , נוגע, מוחשי מאד.
היום זה יותר במעטפת - אוכל, כביסה, הסעות, מסגרת..
אבל יש רגעים שאני מנסה למצוא בריקוד האיזון שאני מנהלת מהיום שנולדה בתי הגדולה
את הזמן לצלול עמוק לתוך העולם האישי שלי,
שמאז שילדי נולדו הוא נעשה הרבה פחות ברור ומוגדר.
כמו כל אמא , להיות ולעשות את כל " מלאכת האמהות" אני יודעת.
לעומת זאת, לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת זה כבר מסע
של חיפוש, ולימוד מחדש...

FreeDigitalPhotos.net

הורות באתגר - התפתחות אישית דרך הורות

כל בוקר אני מתחילה בנשימה עמוקה. ההורות שלי באתגר גבוה.
הבן שלי לא מוכן ללכת עם בגדים ארוכים....
אתם מבינים, בכל החורף הזה, פעם אחת הוא יצא עם חולצה ומכנסיים ארוכים
(בטח שלא מעיל, כובע וכו')
עזבו שבהסעה הילדים מסתכלים כל בוקר בשוק
והאמהות מנידות בראשן ובטוחות שהוא גדל בבית מוזנח..
אני צריכה להתעמת כל בוקר
עם הרגשות הפולניים שלי.
לחוש את הקור הצורב ולשחרר אותו לדרכו כרצונו
כי גם כשאני  מתעקשת הוא לא מוותר ומשאיר את החולצה על המיטה בדרכו החוצה...
אז מה עושים??
אני מזכירה לעצמי שהוא זה הוא, ולא אני (וכנראה הרבה פחות רגיש...בטוח הרבה יותר חזק)
רואה את החוזקה שלו, ואת הכוחות האדירים שלו להיות אינדבידואל
ומיוחד, ולשלם את המחיר על זה,
ולהיות שלם עם עצמו ביחד עם זה...
ומזכירה לעצמי שאני מגדלת אותו להיות מי שהוא,
גם אם במילים זה לא תמיד נאמר..
ורואה את היכולת שלי להכיל, לתת מקום לאחרות הזו שבאה דרכו - גדלה
ומזכירה לעצמי,
שזה נקרא לגדול. להתפתח. להשתנות.
זה מה שנקרא - לאפשר...

אמא לנצח...
כשילדתי את בתי הבכורה, ישבנו בלובי של בי"ח כרמל,
ובבת אחת הבנתי - חיי השתנו לתמיד.
ההבנה שמעכשיו אני לא לעצמי,
אלא תמיד גם לאחרים,
היא מורכבת.
היא מביאה איתה שמחה גדולה ותחושת מימוש ואחריות,
אבל גם כמובן הצרות של החופש והבנה שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים,
ובעיקר להגיד כל מה שרוצים..
וככה, עוד לפני שמגיעים הביתה, מתחילים רגשות אשם הוריים
להיות נוכחים בחיים -
מספיק חם לה?
אני קשובה?
שמתי לב לצרכים שלה לפני שלי??
רגשות אשם, אלו שאכלתי ושתיתי והייתי עד לפני כמה שנים,
הם ברוך השם כבר לא חלק מהשפה שלי כל הזמן.
עדיין, מה שתבוע בנו עמוק, ימשיך להתקיים ונצטרך לעמוד על המשמר
ולשים לב למחשבות, ולמילים,
כדי שהוא יצא לנו מהחיים..
לקח לי הרבה שנים, והרבה כאבים להבין
שרגשות אשם הם רעל פנימי שאני מזריקה לעצמי,
על ידי עצמי,
באופן יומיומי..
בעזרת "קוד הקיום" למדתי להבין את האדם שאני,
ומה שמניע אותי יותר מכל.
הרצון שלי לטפל, להיות בהרמוניה,
לתת -
הוא דרך שלי לממש את עצמי.
מכירים? (בעיקר כל מי שמטפל בעצמו או שזה באישיותו??)
וכך הפכתי את כל ביתי לבית מטופלים...

מניפסטו - מה אומר כשאעמוד בכיכר העיר...

כשתיזרק השאלה לעברי - ענבל, אז מה הכי חשוב לך בחיים?
אומר רק זאת - שהאנשים שסביבי ירגישו טוב עם מי שהם - חופשיים, יצירתיים, מממשים את היכולות שלהם ונמצאים במסע של גילוי עצמי וחוויה עצמית מתוך מלאות והרפתקנות - נטולי פחד, ספק, חוסר אמון וכו' - ללא כל אותם "שדים פנימיים" שמפילים את האנרגיה למקומות של פגיעה עצמית או הדדית...
שירגישו שלמים. מחוברים לעצמם ולסביבתם. מוקפים חום ואהבה.
אז אשאל - למה? מה אכפת לך?
ואומר - איכפת לי ואכפת.. כי אני הדוכיפת, מאד מאד אכפת (מתוך שירו של ע. הלל על הדוכיפת) -
קודם כל כי באמת אכפת לי.
אבל גם , כי חשוב לי להרגיש ככה בעצמי. וכשהאנשים שאיתי חווים את זה, החוויה שלי מתחזקת כפליים.
הכוח הפנימי הזה של "אני ואתה נשנה את העולם" הוא כוח אדיר שכבר מנעורי מניע ודוחף קדימה דרך כל הדברים שעשיתי.. גם בעבודה הזויה אחת שהייתה לי - כמוכרת מודעות בעיתון - הדבר שהכי עניין אותי היו האנשים והסיפורים האישיים שלהם - מתוך דחף להראות להם את השפע והטוב...
אבל עד שלא למדתי את זה על עצמי ובשרי - לא ידעתי להעבירי את זה ככלי וככוח גם לאחרים.
הכי מרגש אותי לראות את השינוי באדם איתו אני עובדת (או בילד שלי  - כשמתחילים שיחה קשה - והוא מתרכך כחמאה כשהוא חווה קבלה מוחלטת נטולת שיפוט).

מאנשים ממורמרים, מתלוננים, חסרי כוחות לחיים - האנשים מתמלאים בסיפוק עצמי וידיעת הייחוד והכוחות שלהם - ידיעה שהופכת אותם מאנשים צרכנים וגנבי אנרגיה - ליצרנים וממגנטים...

ומכיון שאני כותבת את זה בדיוק ב00:05 של שנת 2015,
ומרגישה מאד בת מזל שאני ערה ויכולה לברך את עצמי בכל השפע, האהבה, השמחה, הטוב והיופי על רקע הזיקוקים של ראמה, אני מודה לאל על מתנות חיי ועל ההזדמנויות, ועל האח המבוערת שמחממת אותי כרגע,
ומשחררת את המניפסטו הזה לעולם, כעוד תביעת יד בעולם הוירטואלי והמדהים שנוצר כאן לאחרונה...

לאהוב - זה פשוט וקל (?....!)

ראיתי היום אמא בתחילת דרכה...
בחורה מתוקה, עם תינוקת בוכיה בת חודשיים..
האם התנדנדה וחזרה שוב ושוב על המנטרה - שששש
להרגיע את מי?
האם ה-שששש הניצחי שלנו הוא בשביל הילד? בשבילנו שקשה לנו להכיל בכי?
אז זו שאלת מיליון הדולר - להכיל את מי הכי קשה לנו?
את חוסר האונים שלנו כהורים שילדיהם בוכים ואין לנו פתרון קסם
כמו שאנחנו אוהבים?
את התסכול? את זה שחיוך זה דבר יותר קל? מקובל?
כמה שנים עברו עד שהצלחתי להכיל בכי, תלונה, חוסר ידיעה
ולא לספק מיד פתרון...
האמת - אני עדיין פונה תמיד לאוטומט.
איזה מזל שיש לי ילדים שלא מוותרים לי
על השינוי,
על ההכרח לגדול כדי להיות מסוגלת לשמוע, להקשיב, להכיל...

רגשות אשם - הרעל הפנימי שהורס את הבריאות

מי לא מכיר אותם?
עוד כילדים קטנים, אנחנו ממש מואכלים ברגשות אשם..
אפילו , האמת ובכנות, מצאתי את עצמי ברגעי יאוש קשים
אומרת - "תתביש.. תראה מה עשית..."
מודה. כשזה יוצא לי מהפה, אני נמצאת בכזה קושי פנימי
ובכזו תחושת תסכול, שרק ברגעים כאלו זה בא.
כשאני באיזון, מלאת כוחות, חיובית - לא אגיד כאלו דברים..

אז קל לכתוב את זה כשהילדים לא בבית, וכשהם קצת גדלו,
וכשהריבים היומיומיים הם כבר לא נוכחים כמו פעם.
אבל - עם תהליך ממוקד ונכון, אני בטוחה! שגם כשיש ילדים קטנים
שרבים, אפשר לעשות הרבה יותר טוב,
ובעיקר לא לחיות בתוך המעגל של :
משהו לא עובד לי טוב - תחושת תסכול - רגשות אשמה-כעס החוצה-כעס פנימה - רגשות אשמה - משהו לא עובד לי
הייתי במעגל הזה המון שנים.
אני לא בתוכו כבר זמן רב בשנים האחרונות.

המפתח ליציאה מהמעגל,
איך לא, ומה לעשות כמה שזה נשמע פשוט - זה מורכב..
ובכל זאת. המפתח:
קבלה עצמית ואהבה עצמית. 
בכל רגע של ביקורת ושיפוט - אני חוזרת לתחושה נמוכה, פחות טובה עם עצמי.
בכל רגע כזה - אני מחפשת פורקן להר הגעש שמאיים על נפשי מבפנים.
והרבה פעמים זה יתבטא בכעס.
כשהוא לא יוצא - הוא מוכנס לגוף..
והרעל המזוקק ביותר שאנחנו מזריקים לעצמנו הוא לא סוכר -
הוא כעסים. אלו עובדים על כל המערכות,
ולאט לאט גורמים לגוף להחלש, לחלות, להתמוטט..

אם לא הייתי מאמינה שניתן לשנות
לא הייתי כותבת.
אם לא הייתי חווה את השינוי על עצמי ועל משפחתי
גם לא הייתי כותבת.
אבל אני חווה אותו, חיה אותו, ורוצה מאד
להעביר אותו הלאה...