מניפסטו - מה אומר כשאעמוד בכיכר העיר...

כשתיזרק השאלה לעברי - ענבל, אז מה הכי חשוב לך בחיים?
אומר רק זאת - שהאנשים שסביבי ירגישו טוב עם מי שהם - חופשיים, יצירתיים, מממשים את היכולות שלהם ונמצאים במסע של גילוי עצמי וחוויה עצמית מתוך מלאות והרפתקנות - נטולי פחד, ספק, חוסר אמון וכו' - ללא כל אותם "שדים פנימיים" שמפילים את האנרגיה למקומות של פגיעה עצמית או הדדית...
שירגישו שלמים. מחוברים לעצמם ולסביבתם. מוקפים חום ואהבה.
אז אשאל - למה? מה אכפת לך?
ואומר - איכפת לי ואכפת.. כי אני הדוכיפת, מאד מאד אכפת (מתוך שירו של ע. הלל על הדוכיפת) -
קודם כל כי באמת אכפת לי.
אבל גם , כי חשוב לי להרגיש ככה בעצמי. וכשהאנשים שאיתי חווים את זה, החוויה שלי מתחזקת כפליים.
הכוח הפנימי הזה של "אני ואתה נשנה את העולם" הוא כוח אדיר שכבר מנעורי מניע ודוחף קדימה דרך כל הדברים שעשיתי.. גם בעבודה הזויה אחת שהייתה לי - כמוכרת מודעות בעיתון - הדבר שהכי עניין אותי היו האנשים והסיפורים האישיים שלהם - מתוך דחף להראות להם את השפע והטוב...
אבל עד שלא למדתי את זה על עצמי ובשרי - לא ידעתי להעבירי את זה ככלי וככוח גם לאחרים.
הכי מרגש אותי לראות את השינוי באדם איתו אני עובדת (או בילד שלי  - כשמתחילים שיחה קשה - והוא מתרכך כחמאה כשהוא חווה קבלה מוחלטת נטולת שיפוט).

מאנשים ממורמרים, מתלוננים, חסרי כוחות לחיים - האנשים מתמלאים בסיפוק עצמי וידיעת הייחוד והכוחות שלהם - ידיעה שהופכת אותם מאנשים צרכנים וגנבי אנרגיה - ליצרנים וממגנטים...

ומכיון שאני כותבת את זה בדיוק ב00:05 של שנת 2015,
ומרגישה מאד בת מזל שאני ערה ויכולה לברך את עצמי בכל השפע, האהבה, השמחה, הטוב והיופי על רקע הזיקוקים של ראמה, אני מודה לאל על מתנות חיי ועל ההזדמנויות, ועל האח המבוערת שמחממת אותי כרגע,
ומשחררת את המניפסטו הזה לעולם, כעוד תביעת יד בעולם הוירטואלי והמדהים שנוצר כאן לאחרונה...