יום ראשון, 15 במרץ 2015

איך לבחור מטפל/מאמן? ↔
זו שאלה שחוזרת אלי שוב ושוב לאחרונה.
זו שאלה סופר משמעותית . קודם כל הרבה לא יודעים מה ההבדל וגם רב הבלבול בין התחומים. 
אז לפני הכל ולפני שבודקים ידע וכו', , הבטן שלנו יודעת להרגיש הרבה דברים.
לאינטואיציה חלק מרכזי בהחלטה .
אם אנחנו מרגישים נינוחות, התרווחות, חופשיות להגיד כל דבר, פתיחות –
זה סימן ראשון שהבנאדם שמולנו מתאים לנו.
יציאה מפגישה בתחושה טובה של התעניינות הדדית,
של מחשבות חדשות, של תובנות שקודם לא היו,
תחושות של התחדשות הכוחות ורעננות – כל אלו מעידים על פגישה טובה.
בעיני זהו דייט לכל דבר .
בדיקה הדדית של התאמה ויכולת לעשות תהליך משותף.
ההבדלים בין מאמן ופסיכולוג אני מקווה שברורים.
פסיכולוגיה לומדים באוניברסיטה, וזוהי הכשרה ארוכה ויסודית מאד.
יש גם פסיכולוגים שלמדו אימון , ועובדים עם כלים ממוקדים תוצאה יותר.
אימון זו הכשרה קצרה הרבה יותר, כמה חודשים,
ומתמקדת בכלים להנעת האדם ליצירת המציאות בתחומים שונים.
מעבר להכשרה הקצרה, גם העומק והידע כמובן שונים לגמרי.
וישנם המטפלים בתחומים שונים – NLP, CBT ועוד,
גם הם למדו מס' חודשים בקורסים ולרוב משלבים דרכים שונות.
וישנם אנשים שעובדים בכלי טיפול שונים לאורך שנים רבות,
ובמקביל עוברים תהליכי התפתחות המכשירים אותם להבין
באופן עמוק ורב ממדי את האדם,
הרבה גם דרך התהליך האישי שהם עוברים.
יחד עם זאת, עדיין המרכיב האנושי של מי הבנאדם
ומה הוא מביא איתו מלבד ידע הוא מהותי ביותר.
ראיתי מטפלים בכירים שלא הועילו במאום,
ומאמנים חדשים שעשו ניסים. וראיתי גם ההיפך.
אחד הדברים הכי חשובים בעיני הוא לראות שהמטפל/מאמן
חי את מה שהוא מדבר עליו.
לא יכלתי ללמוד אהבה ממי שלא ידע מה זו אהבה.
ולא יכולתי ללמוד שפע, שפה חיובית,
קבלה עצמית והפחתת ביקורתיות ממי שחי בתוך חוויה של חוסר,
ביקורת עצמית וחוסר קבלה.
נכון שאני לאחר כל כך הרבה שנים מזהה את זה במהירות.
אבל גם אתם, אם אתם מפעילים את הכלי הכי חשוב שלכם ומקשיבים לו – האינטואיציה – תדעו המון דברים.
אני ואת~ה נשנה. ביחד. 

יום ראשון, 1 במרץ 2015

כשאני חושבת על חיי, אני רואה שהם היו מלאי ביקורת. 
כל יום אני מתמודדת מול השיפוט הפנימי שלי , והביקורת החיצונית שלי על העולם. 
ביקורת – מאיפה היא באה ואיך היא כל כך נוכחת בחיינו?
כרגיל, זהו מצב נלמד שאנחנו מחקים אותו ממקורות החיקוי שלנו –
דמויות מפתח שליוו את חיינו. שיחה ביקורתית היא ממש משהו שלומדים מהגיל הצעיר ביותר. תעשה ככה ולא ככה. ... למה עשית מה שעשית.. תזהר! וכו' וכו'.
בנוסף, זוהי שפה, דרך התבוננות בעולם, 
שמבדלת, שנותנת לנו להרגיש "משהו" ביחס לאחרים.
אצל רבים מאיתנו הביקורת אלו המשקפיים העיקריים
דרכם הם מתבוננים על העולם,
ושהם חווים ביחס לעצמם.
זוכרים את החוויה שאתם יוצאים מתרגשים מסרט,
וכבר ביציאה מישהו מנתח את הסרט בידענות וקוטל אותו?
זאת אומרת מעביר עליו ביקורת קשה?
ואז חושבים עליו שהוא מרגיש חכם, בעל ידע, מורם מאחרים שלא מנתחים??
ואיך את הרגשת?
לי היום זה עושה עצוב שאנשים לא נותנים לעצמם להינות.
פעם, הייתי ישר חושבת שבטח לא הבנתי משהו –
זאת אומרת ישר העברתי על עצמי ביקורת שאני לא מספיק חכמה..
אז מה עושים?
מתחילים קודם כל, לשים לב למילים שאנחנו אומרים,
ולטון שבהם הן נאמרות. אחר כך, מתחילים להרחיב את נקודת המבט,
ולהתבונן על כל דבר מכמה כוונים.
זה כבר גורם למחשבה להיות מגוונת יותר, גמישה.
ומתחילים לעצור כמה פעמים ביום, לשים לב מה נכנס למחשבותינו, והאם זה מה שאנחנו רוצים שיהיה שם.
אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס

יום שני, 23 בפברואר 2015

האם אתן יודעות להגדיר את עצמכן בכמה מילים קצרות?
לי לקח שנים לחפש את ההגדרה הנכונה.
כל פעם משהו לא ממש הסתדר לי,
לא התיישב לי נוח-
בעיקר כי הרגשתי שאני יכולה להיות גם וגם וגם. 

אז נכון, שיש בנו המון יכולות ואנחנו יכולים להיות המון דברים??
ולמה לבחור?
אבל החיים דרשו הגדרה, ומיקוד.
ובשלב מסוים הבנתי שעלי לבחור, ולהיות קצת יותר מוגדרת...

בדרך הבנתי שאני מתקשה לבחור כי נורא חשוב לי חופש.
ונורא חשוב לי הסקרנות והפתיחות שלי.
ודרך החיפוש הזה, מימשתי את התכונות האלו, גם. 

אז לאחרונה, כשאני מגדירה את עצמי מקצועית
כמאמנת אישית, שמחברת בין הרצונות והיכולות אל ההגשמה העצמית
,
אני יודעת שכלול בזה הרבה יותר
אבל שכל החלקים מתגלים בקצב הנכון..


אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס 

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

הורים וילדים - האתגר

כשהייתי צעירה היה בבית שלנו ספר בשם זה
הורים וילדים - האתגר.
זוהי תחושה יומיומית של נסיון קבוע
לנוע בין הרצונות האישיים - והדרישות ההוריות.
יש רגעים שהדרישות האלו, נראות כמשהו בלתי נגמר,
שממשיך כל זמן שאני אמא, ושיש ילדים- זאת אומרת כל החיים.
יש רגעים שאני מתגעגעת לדרישות של פעם,
כשהם היו קטנים והטיפול היה פיזי , נוגע, מוחשי מאד.
היום זה יותר במעטפת - אוכל, כביסה, הסעות, מסגרת..
אבל יש רגעים שאני מנסה למצוא בריקוד האיזון שאני מנהלת מהיום שנולדה בתי הגדולה
את הזמן לצלול עמוק לתוך העולם האישי שלי,
שמאז שילדי נולדו הוא נעשה הרבה פחות ברור ומוגדר.
כמו כל אמא , להיות ולעשות את כל " מלאכת האמהות" אני יודעת.
לעומת זאת, לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת זה כבר מסע
של חיפוש, ולימוד מחדש...
FreeDigitalPhotos.net

יום שני, 12 בינואר 2015

הורות באתגר - התפתחות אישית דרך הורות

כל בוקר אני מתחילה בנשימה עמוקה. ההורות שלי באתגר גבוה.
הבן שלי לא מוכן ללכת עם בגדים ארוכים....
אתם מבינים, בכל החורף הזה, פעם אחת הוא יצא עם חולצה ומכנסיים ארוכים
(בטח שלא מעיל, כובע וכו')
עזבו שבהסעה הילדים מסתכלים כל בוקר בשוק
והאמהות מנידות בראשן ובטוחות שהוא גדל בבית מוזנח..
אני צריכה להתעמת כל בוקר
עם הרגשות הפולניים שלי.
לחוש את הקור הצורב ולשחרר אותו לדרכו כרצונו
כי גם כשאני  מתעקשת הוא לא מוותר ומשאיר את החולצה על המיטה בדרכו החוצה...
אז מה עושים??
אני מזכירה לעצמי שהוא זה הוא, ולא אני (וכנראה הרבה פחות רגיש...בטוח הרבה יותר חזק)
רואה את החוזקה שלו, ואת הכוחות האדירים שלו להיות אינדבידואל
ומיוחד, ולשלם את המחיר על זה,
ולהיות שלם עם עצמו ביחד עם זה...
ומזכירה לעצמי שאני מגדלת אותו להיות מי שהוא,
גם אם במילים זה לא תמיד נאמר..
ורואה את היכולת שלי להכיל, לתת מקום לאחרות הזו שבאה דרכו - גדלה
ומזכירה לעצמי,
שזה נקרא לגדול. להתפתח. להשתנות.
זה מה שנקרא - לאפשר...

יום שני, 5 בינואר 2015

אמא לנצח...
כשילדתי את בתי הבכורה, ישבנו בלובי של בי"ח כרמל,
ובבת אחת הבנתי - חיי השתנו לתמיד.
ההבנה שמעכשיו אני לא לעצמי,
אלא תמיד גם לאחרים,
היא מורכבת.
היא מביאה איתה שמחה גדולה ותחושת מימוש ואחריות,
אבל גם כמובן הצרות של החופש והבנה שאי אפשר לעשות כל מה שרוצים,
ובעיקר להגיד כל מה שרוצים..
וככה, עוד לפני שמגיעים הביתה, מתחילים רגשות אשם הוריים
להיות נוכחים בחיים -
מספיק חם לה?
אני קשובה?
שמתי לב לצרכים שלה לפני שלי??
רגשות אשם, אלו שאכלתי ושתיתי והייתי עד לפני כמה שנים,
הם ברוך השם כבר לא חלק מהשפה שלי כל הזמן.
עדיין, מה שתבוע בנו עמוק, ימשיך להתקיים ונצטרך לעמוד על המשמר
ולשים לב למחשבות, ולמילים,
כדי שהוא יצא לנו מהחיים..
לקח לי הרבה שנים, והרבה כאבים להבין
שרגשות אשם הם רעל פנימי שאני מזריקה לעצמי,
על ידי עצמי,
באופן יומיומי..
בעזרת "קוד הקיום" למדתי להבין את האדם שאני,
ומה שמניע אותי יותר מכל.
הרצון שלי לטפל, להיות בהרמוניה,
לתת -
הוא דרך שלי לממש את עצמי.
מכירים? (בעיקר כל מי שמטפל בעצמו או שזה באישיותו??)
וכך הפכתי את כל ביתי לבית מטופלים...

יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

מניפסטו - מה אומר כשאעמוד בכיכר העיר...

כשתיזרק השאלה לעברי - ענבל, אז מה הכי חשוב לך בחיים?
אומר רק זאת - שהאנשים שסביבי ירגישו טוב עם מי שהם - חופשיים, יצירתיים, מממשים את היכולות שלהם ונמצאים במסע של גילוי עצמי וחוויה עצמית מתוך מלאות והרפתקנות - נטולי פחד, ספק, חוסר אמון וכו' - ללא כל אותם "שדים פנימיים" שמפילים את האנרגיה למקומות של פגיעה עצמית או הדדית...
שירגישו שלמים. מחוברים לעצמם ולסביבתם. מוקפים חום ואהבה.
אז אשאל - למה? מה אכפת לך?
ואומר - איכפת לי ואכפת.. כי אני הדוכיפת, מאד מאד אכפת (מתוך שירו של ע. הלל על הדוכיפת) -
קודם כל כי באמת אכפת לי.
אבל גם , כי חשוב לי להרגיש ככה בעצמי. וכשהאנשים שאיתי חווים את זה, החוויה שלי מתחזקת כפליים.
הכוח הפנימי הזה של "אני ואתה נשנה את העולם" הוא כוח אדיר שכבר מנעורי מניע ודוחף קדימה דרך כל הדברים שעשיתי.. גם בעבודה הזויה אחת שהייתה לי - כמוכרת מודעות בעיתון - הדבר שהכי עניין אותי היו האנשים והסיפורים האישיים שלהם - מתוך דחף להראות להם את השפע והטוב...
אבל עד שלא למדתי את זה על עצמי ובשרי - לא ידעתי להעבירי את זה ככלי וככוח גם לאחרים.
הכי מרגש אותי לראות את השינוי באדם איתו אני עובדת (או בילד שלי  - כשמתחילים שיחה קשה - והוא מתרכך כחמאה כשהוא חווה קבלה מוחלטת נטולת שיפוט).

מאנשים ממורמרים, מתלוננים, חסרי כוחות לחיים - האנשים מתמלאים בסיפוק עצמי וידיעת הייחוד והכוחות שלהם - ידיעה שהופכת אותם מאנשים צרכנים וגנבי אנרגיה - ליצרנים וממגנטים...

ומכיון שאני כותבת את זה בדיוק ב00:05 של שנת 2015,
ומרגישה מאד בת מזל שאני ערה ויכולה לברך את עצמי בכל השפע, האהבה, השמחה, הטוב והיופי על רקע הזיקוקים של ראמה, אני מודה לאל על מתנות חיי ועל ההזדמנויות, ועל האח המבוערת שמחממת אותי כרגע,
ומשחררת את המניפסטו הזה לעולם, כעוד תביעת יד בעולם הוירטואלי והמדהים שנוצר כאן לאחרונה...