היום אני הולכת להביא לכם מוצר חם חם,
משהו חדש שאני עובדת עליו www.mat.co.il/Bmc
אבל קודם אספר מאיפה הוא נולד -
מכירים את אחד הרגשות הכי פופולריים אצל הורים?
חשבת על אהבה? על שמחה? על קבלה?
אולי, אבל לפניו זוכה בתחרות בפער ניכר
רגש האשם.
למה לא הייתי סבלנית?
למה שוב הכנתי סנדויץ' משעמם?
למה אני לא שמחה שהוא בחופש הגדול?
למה אני מסתכלת בסלולרי במקום עליו באמצע מסיבת סיום??

רגשות אשם והורות-  חיבור שברור לנו שהוא ביחד.
זה חלק מהשיחה ההורית שלנו.
זה חלק מההרגשה שלנו כהורים.
אני מנסה להיזכר מתי אצלי נולד רגש האשם הזה ודבר ראשון אני נזכרת
שעוד הרבה לפני שהפכתי להורה היה הרגש הזה חלק מהמורשת שלי,
חלק שטופח, הושקה ודושן יום יום גם כמודל
כששמעתי וחוויתי בתוכי את שיחותיה של אמי,
את הלך הרוח בבית ואת תחושותיה הפרטיות.
ככה שלהורות הגעתי לזה well done.
(טיפ מחשבה קטן- אם אנחנו לא רוצים שילדינו יתענו ברגשות אשם-כדאי שנוותר עליהם בעצמנו).

בכל אופן בתי הבכורה נולדה ואנחנו (זוג מאד צעיר) יושבים על ספסל אבנים מחוץ לבית חולים
( עד היום, כמעט 29 שנים חלפו ועדיין אני מרגישה את התחושה)
וחושבים איזה שם לתת לה -ובלבי מהומה-
"אני אמורה להיות איתה עכשיו זה לא בסדר שהיא לא צמודה אתי איזה מן אמא אני??"..
לקח לי שנים מאד ארוכות, ותהליכים רבים,
ורק כשהגעתי לדרך בה אני עובדת היום וחיה אותה יומיום (קוד הקיום)
הצלחתי להרשות לעצמי לוותר על רגשות אשם כמתאבן, מנה ראשונה שנייה שלישית רביעית וחמישית - בכל יום..

ולכן אני כל כך מאמינה בדרך הזו וחשה שליחות להעביר אותה הלאה.
כי רגשות אשם זה רעל.
רעל מזוקק שאנחנו מזריקים קודם כל לעצמנו.
ואחר כך לאהובי ליבנו.

אז מה המוצר?
אתגר 21 יום של אהבה, נטולת רגשות אשם!
אני מזמינה אותנו למסע קטן- לנסות לוותר רק לתקופה קצרה על רגשות האשם- ולראות מה יוולד בתוכנו במקומם.
בכל יום אתן תרגיל קצר שיעזור ונקודת מבט נוספת..
בקבוצת הפייסבוק הסגורה רק לנו נוכל לשתף ולהעזר אחת בשניה ( מקווה גם אחד בשני)
להתמודדות וחיזוק השינוי ובכלל בתקופת קיץ לוהטת רגשות זו.
מוזמנים להכנס לקישור, להמשך תהליך...www.mat.co.il/Bmc
ויותר ממוזמנות לשתף חברות שנראה לכן שירוויחו מזה..
זהו. שיהיה לנו קיץ מלא שקט בראש..

אני בגיל 8.
שבירה ועדינה מבפנים - כמו זכוכית.
סופר רגישה, סופר נפגעת.
נפגעתי כמעט מכל דבר, עלבון אמיתי או מדומה כעניין יומיומי.
מכירים את הילדים האלו?
שאחר כך הופכים לנערות ונערים פגיעים מחד
אבל מנסים להתעטף בשכבות הגנה
וכבר קשה לגעת בהם מרוב הצורך לשמור על עצמם?

הרגישות הגבוהה לא הקלה על חיי,
אבל היום אני מבינה שבניתי את הכלים איתם אני משתמשת כשאני פוגשת אנשים היום.
אנחנו לא בוחרים להיות רגישים או פגיעים.
לרוב זה מועבר בגנים ונלמד מהסביבה הקרובה.
אבל אם יודעים להפוך את המתנה הכואבת הזו לכלי - משרתים את העולם במקום לו הוא זקוק מאד..

שאלת מליון הדולר - איך שומרים על הרגישות ושומרים על עצמנו בו זמנית?

הכל עניין של הפרדות.
הבנה שכלית שמשפיעה על הרגשות שלנו,
הבנה של מה מפעיל אותנו ולמה. ומה אנחנו באמת רוצים. 
למשל - בגיל שמונה הרגשתי שקופה. שלא רואים אותי.
הרצון היה להראות, להיות מיוחדת, להשמע בעולם.
מכירים את זה? גם היום ....
כשהצורך הזה לא מקבל מענה בגיל ילדות,
הוא הופך למשהו תקוע, לאובססיה בחיים.

החיים יכולים להיות סובבים כולם סביב הרצון להראות ולהשמע,
להיות מיוחדת, ויחד עם זאת לעבור בתחושה קבועה של שקיפות.
הכי משמעותי - שאנחנו לא רואים את עצמנו. את הייחוד שבנו..

כל פעם שאני רואה אדם שמנסה בכל דרך להתבלט,
ברור לי שהוא לא רואה ולא מכיר את עצמו..
ומפתיע כמה אנשים שקופים לעצמם.
היום, כשאני מכירה ויודעת את עצמי, אני כבר לא חשה שקופה ושבירה
עדיין רגישה, אבל יודעת כל יום לראות את המתנות שהרגישות מביאה לחיי..

הוא ישב מולי, מתבונן ואומר - אני לא בטוח שיש בך את הכח לעזור לי.
ואני מולו חושבת ושואלת -  האם יש לך את הכח לעזור לעצמך.
האם הוא באמת מוכן להכיר ולדעת את עוצמתו,
ולממש אותה בעולם,
ולהיות עוצמה וכח,
ופשוט לחגוג את מה שניתן לו מהטבע שלו -
האם הוא מוכן להתמסר כל כולו לתוך התהליך - ולהכיר את כל צפונות יכולותיו
ופשוט להיות.
כמו עץ אלון גדול.
נוכח
חזק
בוטח
יודע
כמה אנחנו מפחדים להיות במקום הזה, שבו עוצמתנו המלאה יוצאת לאור.
כמה אנחנו מפחדים להעיז להיות כל מה שיש בנו,
ולהוציא את זה החוצה.
תארו לכם עולם נפלא, בו אתם פשוט חוגגים את מי שאתם...
לא מתחבאים ולא מסתירים מעצמכם שום פרט,
שום יכולת,
שום אהבה.
פשוט נוכחים, בפשטות ההוויה...

נכנסתי אליכם בסערה,
מתוך השיחות שאני מנהלת באחרונה עם אנשים.
הם מפגישים אותי עם הפחדים שלהם,
ואני פוגשת אותם ואותי.
לו רק ידעו כמה הם נותנים לי..
בחיים, בתוך יחסי הגומלין התמידיים שאנו מקיימים עם העולם -
כל אדם שאנו פוגשים באמת מפגיש אותנו עם תהליכים פנימיים שלנו.

במסגרת העבודה שלי אני נפגשת עם אנשים צעירים
לפעמים בקבוצות, ולעיתים בשיחות אישיות.
תמיד מגיע הזמן שבו האיש או האשה מדברים את כאבם
על הקושי של ההורים לראות ולהבין את הייחודיות שלהם, ואיך הקושי הזה משפיע כל כך עמוק על הדימוי העצמי שלהם.
ואני חושבת לעצמי - כמה דרך עשיתי ואני עדיין עושה
להקשיב בלי לשפוט, לקבל בלי לרצות לכוון, לראות מה שיש במקום את מה שאין אצל ילדי.

האינסטינקט המיידי אצל כל אדם מבוגר כשהוא פוגש באדם צעיר,
גם אם הצעיר הוא כבר לא כל כך צעיר - הוא לכוון ולנסות להדריך לדרך שהוא חושב שהיא הנכונה
לחיות בעולם.
וכשמכוונים -  לא באמת מקשיבים.
צריך לחכות שתבוא שאלה אמיתית שיש בה רצון ללמוד,
ורק אז להגיד את מה שיש לנו להגיד.
רגע לפני זה, אין הקשבה, ויש חוויה שלא באמת רואים ומקשיבים את הזולת.

ואני רואה היום יותר ויותר אנשים צעירים שעומדים ומסתכלים עלינו, המבוגרים,
ואומרים לעצמם - לא. ככה אני לא רוצה לחיות.
והשאלה היחידה שאנחנו המבוגרים צריכים לשאול את עצמנו -
האם אנחנו מודל למשהו
מודל לשמחה . מודל לזוגיות טובה. מודל לחופש, לנינוחות, לקבלה
 להוויה של אהבה.
כי אם לא - מה אנחנו רוצים ללמד אותם?
איך מסתדרים כלכלית?
איך עושים כסף?
איך חיים בזוגיות לאורך שנים....?
אם אתם יודעים את זה, ועושים את זה מצוין - הילדים שלכם ממילא ילמדו.
אם לא - חבל לנסות לזייף ידע של החיים.
צר לי לאכזב אתכם, אבל את השגיאות גם הילדים יודעים לראות.
אם לא ידעתם לתקן ולחיות חיים שלמים ומסופקים
המודל היחידי שתוכלו ללמד - הוא מה לא להיות.

הדבר הכי עמוק שאנשים בכלל רוצים
הוא שיראו את ייחודיותם, ויקשיבו להם.
נסו פעם לשבת עם ילדיכם,
הסירו מראש ציפיות ואת הרצון לחנך.
ופשוט הקשיבו. נטו.
ותראו איזה סודות ורזים תגלו ותראו...

נכון, להסיר ציפיות זו עבודה פנימית גדולה.
אבל בהתכוונות אמיתית אפשר להגיע לזה.
ואז הקסם מתוק מתוק

אז איך בוחרים?

מכירים את השאלה הזו, שהיא אמנם אמיתית וחשובה,

אבל אולי מתחתיה מסתתר איזשהו פחד קטן

ועוד עיכוב ללכת ולהתחיל להניע קדימה את החיים.

כי מה יותר מפחיד מאשר לשנות ולהשתנות?

מכירים את זה שאתם יודעים שצריך לעשות משהו,

וכדאי כבר לעשות משהו,

 אבל אתם לא עושים.

 ותמיד יש עוד ועוד סיבות, תרוצים,

למה לא משנים התנהגות, מחשבות, רגשות.

אנשים הולכים לחופשה במלון,

מוציאים אלפי שקלים שמתאיידים תוך כמה ימים,

אבל נמנעים מללכת לשנות את ההתנהגות שלהם

שתאפשר להם יחסים יותר טובים, חווית חיים מעולה, 

קלילות ושמחה וזרימה ואהבה עצמית – באותו מחיר..

חבל.

החיים יקרים מכדי לבזבז על כאבי לב

מחקרים גילו שההחלטות הכי גורליות

נעשות בסופו של דבר על סמך תחושות

ונלקחות במהירות.

פעם ראיתי תמונה שבה אני עומדת על הקו

מתנדנדת /מתלבטת במקום זמן רב.

אבל ברגע שבו החלטתי

ועברתי את הקו,

מהרגע הזה מתחילה ההתמודדות האמיתית.

והבנתי שחבל על הזמן הרב שביזבזתי

כי בסופו של דבר עיקר האנרגיה צריכה להיות מרגע ההחלטה והדברים שקורים אחריה.

 אז לחיי ההחלטות המהירות ומיקוד האנרגיה בחיים,

ולא במחשבות שווא.

איך לבחור מטפל/מאמן? ↔
זו שאלה שחוזרת אלי שוב ושוב לאחרונה.
זו שאלה סופר משמעותית . קודם כל הרבה לא יודעים מה ההבדל וגם רב הבלבול בין התחומים. 
אז לפני הכל ולפני שבודקים ידע וכו', , הבטן שלנו יודעת להרגיש הרבה דברים.
לאינטואיציה חלק מרכזי בהחלטה .
אם אנחנו מרגישים נינוחות, התרווחות, חופשיות להגיד כל דבר, פתיחות –
זה סימן ראשון שהבנאדם שמולנו מתאים לנו.
יציאה מפגישה בתחושה טובה של התעניינות הדדית,
של מחשבות חדשות, של תובנות שקודם לא היו,
תחושות של התחדשות הכוחות ורעננות – כל אלו מעידים על פגישה טובה.
בעיני זהו דייט לכל דבר .
בדיקה הדדית של התאמה ויכולת לעשות תהליך משותף.
ההבדלים בין מאמן ופסיכולוג אני מקווה שברורים.
פסיכולוגיה לומדים באוניברסיטה, וזוהי הכשרה ארוכה ויסודית מאד.
יש גם פסיכולוגים שלמדו אימון , ועובדים עם כלים ממוקדים תוצאה יותר.
אימון זו הכשרה קצרה הרבה יותר, כמה חודשים,
ומתמקדת בכלים להנעת האדם ליצירת המציאות בתחומים שונים.
מעבר להכשרה הקצרה, גם העומק והידע כמובן שונים לגמרי.
וישנם המטפלים בתחומים שונים – NLP, CBT ועוד,
גם הם למדו מס' חודשים בקורסים ולרוב משלבים דרכים שונות.
וישנם אנשים שעובדים בכלי טיפול שונים לאורך שנים רבות,
ובמקביל עוברים תהליכי התפתחות המכשירים אותם להבין
באופן עמוק ורב ממדי את האדם,
הרבה גם דרך התהליך האישי שהם עוברים.
יחד עם זאת, עדיין המרכיב האנושי של מי הבנאדם
ומה הוא מביא איתו מלבד ידע הוא מהותי ביותר.
ראיתי מטפלים בכירים שלא הועילו במאום,
ומאמנים חדשים שעשו ניסים. וראיתי גם ההיפך.
אחד הדברים הכי חשובים בעיני הוא לראות שהמטפל/מאמן
חי את מה שהוא מדבר עליו.
לא יכלתי ללמוד אהבה ממי שלא ידע מה זו אהבה.
ולא יכולתי ללמוד שפע, שפה חיובית,
קבלה עצמית והפחתת ביקורתיות ממי שחי בתוך חוויה של חוסר,
ביקורת עצמית וחוסר קבלה.
נכון שאני לאחר כל כך הרבה שנים מזהה את זה במהירות.
אבל גם אתם, אם אתם מפעילים את הכלי הכי חשוב שלכם ומקשיבים לו – האינטואיציה – תדעו המון דברים.
אני ואת~ה נשנה. ביחד. 

כשאני חושבת על חיי, אני רואה שהם היו מלאי ביקורת. 

כל יום אני מתמודדת מול השיפוט הפנימי שלי , והביקורת החיצונית שלי על העולם. 

ביקורת – מאיפה היא באה ואיך היא כל כך נוכחת בחיינו?
כרגיל, זהו מצב נלמד שאנחנו מחקים אותו ממקורות החיקוי שלנו –
דמויות מפתח שליוו את חיינו. שיחה ביקורתית היא ממש משהו שלומדים מהגיל הצעיר ביותר. תעשה ככה ולא ככה. ... למה עשית מה שעשית.. תזהר! וכו' וכו'.

בנוסף, זוהי שפה, דרך התבוננות בעולם, 
שמבדלת, שנותנת לנו להרגיש "משהו" ביחס לאחרים.

אצל רבים מאיתנו הביקורת אלו המשקפיים העיקריים
דרכם הם מתבוננים על העולם,
ושהם חווים ביחס לעצמם.
זוכרים את החוויה שאתם יוצאים מתרגשים מסרט,
וכבר ביציאה מישהו מנתח את הסרט בידענות וקוטל אותו?
זאת אומרת מעביר עליו ביקורת קשה?
ואז חושבים עליו שהוא מרגיש חכם, בעל ידע, מורם מאחרים שלא מנתחים??
ואיך את הרגשת?
לי היום זה עושה עצוב שאנשים לא נותנים לעצמם להינות.
פעם, הייתי ישר חושבת שבטח לא הבנתי משהו –
זאת אומרת ישר העברתי על עצמי ביקורת שאני לא מספיק חכמה..

אז מה עושים?
מתחילים קודם כל, לשים לב למילים שאנחנו אומרים,
ולטון שבהם הן נאמרות. אחר כך, מתחילים להרחיב את נקודת המבט,
ולהתבונן על כל דבר מכמה כוונים.
זה כבר גורם למחשבה להיות מגוונת יותר, גמישה.

ומתחילים לעצור כמה פעמים ביום, לשים לב מה נכנס למחשבותינו, והאם זה מה שאנחנו רוצים שיהיה שם.

אני ואת~ה, נשנה. ביחד. ענבל מיוחס